ברכה מוסקוביץ
פסיכותרפיה וטיפול באומנות
Bracha Moscovitz
Psychotherapy & Art therapy

​

משה הופנה אלי ע"י עובדת סוציאלית כשהיה בן שניים עשר. ילד מאומץ ששני הוריו המאומצים נפטרו. הוא ואחיו שאף הוא היה מאומץ באו לגור אצל בני משפחה מצד האב. 

 

כאשר משה עלה לחטיבת הביניים החלו קשיים. התנהגותו של משה עוררה דאגה, הוא החל להתלבש בשחור בלבד ולצווארו שרשרת שהיא קולר של כלב או שרשרת ברגים חדה. הוא נעדר מבית הספר ללא ידיעת הדודים.

 

משה נער נבון וכשרוני מאוד בתחום האמנות. הוא לא הרבה במלים ולכן האמנות התאימה עבורו כמדיום בו יכל להביע את עצמו.

משה היה בטיפול כשלוש שנים והדודים אף הם הגיעו לפגישות של הדרכה. משה בדק גבולות גם בבית וגם בטיפול. הוא עבר מספר מסגרות לימודיות. הוא היה עמוס רגשית. בכל מסגרת לימודית הוא התחבר עם ילדים שאף הם לא למדו.

 

למשה היה קשה לתת אמון באנשים וכך גם בטיפול. הוא פחד לבטוח בגלל הנזקקות הרבה ופחד מנטישה חוזרת.

 

בתחילת הטיפול משה יצר סיפורים וצייר את הדמויות, כמו: "הכבשה שלא רצתה להיות עצמה וחיפשה זהות אחרת. אך לא מצאה את מקומה." סיפור אחר היה על "ילד בעיירה שהיה לו עגל כחיית מחמד, הוריו לקחו את העגל למשחטה ללא ידיעתו, למרות שהבטיחו לו שלא יעשו זאת."

סיפוריו של  משה עזרו לי להבין את חויותיו הקשות של משה אותם הביע בדימויים בסיפוריו.

 

משה בא לפגישות אך לעיתים באחור גדול ולעיתים אף לא הגיע. הוא בדק גבולות ובדק אותי, עד כמה הוא חשוב לי. הקשר בינינו התחזק עם הזמן. חויות חייו הקשות, האובדן של הוריו המאמצים, הנטישה הראשונית של האם הביולוגית עלו בציורים בחלומות שזכר וסיפר.

 היחסים עם הדודים נהיו במשך הזמן יותר טעונים. בפגישות ההדרכה עלו הקשיים הנובעים מהשפעת התנהגותו של משה על היחסים של הדודים עם ילדיהם הביולוגיים.

 

בתהליך הטיפול משה בהדרגה רכש בי אימון כמטפלת. הטיפול נמשך שלוש שנים והופסק כאשר משה נשלח לפנימיה. 

במשך שנות הטיפול משה העמיד את הדודים במצבים קשים. לעיתים הוא נעדר בלילה מהבית וחזר בבוקר תוך שהוא מסרב לספר היכן היה. הדודים הוזמנו למסגרות החינוך השונות לעיתים קרובות בגלל העדרויות והתנהגויות חריגות. בזמנים אלו הטיפול היה מקום יחסית בטוח עבור משה. האימון ביננו אותגר כאשר נאלצתי לשתף את הדודים בתכנים קשים שמשה העלה בפגישה. לפני כן דברתי איתו על כך. 

כאשר עובדים עם מתבגרים אשר עושים תהליך של נפרדות מההורים, יש צורך להיות רגישים ולא להעביר תכנים שעולים בפגישה. יחד עם זאת במקרים שבהם קיימת סכנה אובדנית או סיכון לפגיעה בנער/ה המטפל חייב לשתף את ההורים לאחר שדיבר על כך עם המטופל.

 

בשנת הטיפול הראשונה למשה היה קושי להתחבר לרגשות בכלל ולהתייחס ריגשית לאובדנים בחייו. ביצירה הוא עיבד בצורה השלכתית תמות של זהות הקשורות לאימוץ לשאלות מי הוא ומהיכן הוא בא ושאלות על המוות. במשך הזמן עלו בציוריו ובשיחות זכרונות וגעגועים הקשורים לדמויות של ההורים המאמצים ושל האם הביולוגית. משה גילה יכולת להבין חלק מההתנהגוות שלו ותובנות לגבי ההגנות בהם הוא משתמש. במקביל ההופעה החיצונית השתנתה והצבע השחור בבגדיו הוחלף בצבעים שונים. 

 

בשנת הטיפול השניה משה חזר לבדוק את גבלות הקשר איתי והיו התנהגויות שהעידו על פחדים מהתקשרויות בגלל האובדים שחווה. מטרת העבודה עם הדודים הייתה להביא להבנת הצרכים הריגשיים יחד עם התפתחות של יכולת הכלה אצל הדודים של ההתנהגויות הקשות מצד אחד וקביעת גבולות מצד שני. משה הרגיש חוסר שייכות למשפחת הדודים יחד עם רגשות אשם לכך שהוא גורם לדודים דאגות. משה חיפש לעצמו זהות יחודית ושונה מהילדים של הדודים.

 

בקיץ השנה השניה חל שיפור במצב הרגשי ואף שיפור ביחסים עם הדודים...

 

בשנת הטיפול השלישית משה השתלב בבית ספר חדש. מספר חודשים אחר כך חלה נסיגה במצב הריגשי וחזרו התנהגויות קשות. לא ניתן היה להביא את משה להבנה לגבי ההתנהגויות ועמדה זאת הביאה להתרחקות ורצון לעזוב את הטיפול. אך התעקשות על החשיבות שלו  בעיני המטפלת ועמדה מכילה ומקשיבה שימרה את הטיפול והביאה את משה להתבוננות בעצמו. 

 

בתקופה זאת משה היה על פרשת דרכים תוך חיפוש של זהותו. הוא הביא לביטוי גם חלקים רגישים ובריאים אותם היה ראוי לפתח. 

היה חשוב להראות למשה שהמטפלת מאמינה בכחותיו החיוביים וביכולת שלו להתגבר על הדחפים  ולבחור בדרך הנכונה. בסיום השנה השלישית משה הועבר לפנימיה עקב אי היכולת של הדודים להכיל את ההתנהגויות הקשות. בחירה זאת נעשתה בתהליך בו היה מעורב האפוטרופוס של משה מטעם המדינה. נאלצנו לסיים את הטיפול למרות בקשתו של משה לא לעבור לפנמיה ולהמשיך בטיפול אצלי. הפרידה לא הייתה קלה לשנינו. 

 

משה כתב לי מהפנימיה מכתב מרגש בו הוא כותב על הבנתו כעת את משמעות הקשר שלנו שאינו תלוי בכסף כפי שחשב.